מאמר ראשון מתוך טרילוגיה המתארת את המעבר שלי מעובדת שכירה לעצמאית ואת ההבנה שהבית יכול להפוך למשרד ושהמשרד יכול להפוך לתיק על הגב.
My leap of faith - איך עשיתי את הקפיצה משכירה לעצמאית ונחתתי על שתי הרגליים.
ההחלטת הכי גדולות בחיים שלי, היו אלו שנדמה שלקחתי כמו שיכורה בסוף ערב בבר.
עומדת על קצה של צוק, פחד מחלחל בכל הגוף שלי ועם זאת, משהו חד והחלטי מפלח לי את המח ואומר בלי מילים. עכשיו צריך לקפוץ…
את המעבר משכירה לעצמאית עשיתי לפני כ-5 שנים, אחרי קצת פחות משנה כיועצת השמה בחברת השמה להייטק.
הגעתי לתפקיד אחרי כשנתיים בהן הייתי יועצת השמה בחברת מנפאואר.
היה לי טוב, למדתי המון, היה לי אחללה צוות ובכל זאת עניין ההשמה להייטק, התחומים הטכנולוגיים, המשכורת, ההגשמה העצמית, קסמו לי.
אחרי פחות משנה הבנתי שאני נמצאת בחברה תחרותית, לא מפרגנת, לא מתגמלת ואנטי-יצירתית בעליל.
הבנתי שאני נמצאת במקום ששואב ממני את האנרגיות שלי, שמבקש ממני להתלבש ייצוגי (ולא יצירתי או אוטנטי) כל בוקר, לדבר אובר-לאנצ' בקודים "מקובלים" ולא על מה שבאמת מעניין אותי, להביא כסף לחברה ולא, לא חלילה להגשים את עצמי תוך כדי השמה.
נאבד לי התאבון, לא ישנתי בלילה, הרגשתי על סף תהום.
משהו לא הסתדר לי בהגיון, תמיד חשבתי שמקומי הטבעי הוא לטפס במעלה ארגון כלשהו, לעבוד בצוות, לנהל בשלב מסוים.
הרגשתי שנכשלתי.
עמדתי על פי התהום והרגשתי שאני לא יכולה לחזור אחורה,
מכאן זה רק לקפוץ ומה שיקרה יקרה.
ציפיתי לחבטה, להתרסקות ובמקום זה גיליתי שבין הקפיצה לבין התרסקות המצופה כביכול, יש תובנות, תחושות, למידה וגם... שנחיתה רכה היא אופציה :)
התחלתי לעבוד ב-2 עבודות שלא תיארתי לעצמי שאעשה ממרום התפיסה השגויה שלי את עצמי:
1- עבדתי בחברה שנותנת שרותיי סידור ואריזת בתים: שם יצא לי לעבוד עם אנשים שהיו זקוקים לעזרה שלי, ליצירתיות שלי, לי. הכרתי המון אנשים ונחשפתי למגוון של דרכי חיים ואפשרויות. למדתי ליצור סדר והיגיון בתוך חיים של אחרים ובכך לסדר את הבית הפרטי שלי, את הבפנים שלי.
2- התחלתי לעבוד עם חברה טובה במשרד שלה לניהול אומנים. עבדתי בסביבה שמילאה את החיים שלי במוזיקה, ביצירה, באהבה והזכירה לי את התשוקה האמיתית שלי, את הרצון שלי להגשים את עצמי.
העבודה עם אומנים שמה את האוטנטיות לפני הכל, את האני , את היצירה ואת האמירה האישית. נזכרתי שיש לי קול פנימי, שיש לי חלומות, מנגינות ומילים שצריכות לראות אור ולממש את עצמן.
בדיעבד, שני מקומות העבודה האלה, היו הנחיתה שלי על הרגליים:
רגל ימין - סדר חיצוני ופנימי
ורגל שמאל - יצירה, תשוקה והגשמה.
הצלחתי להסדיר את הנשימה והקפיצה שעד לפני רגע נראתה לי כקפיצת התאבדות הפכה להיות קפיצת ראווה של ציון 10 באולימפיאדה.
אני עדיין מפחדת פחד מוות מכל קפיצה כזאת,
אבל גם מרשמה לעצמי להסתכל על שלל הקפיצות שקפצתי
בגאווה ובאמונה שמה שצריך לקרות קורה לטובה.
המאמר הזה הוא ראשון מתוך שלושה.
המאמרים הבאים:
2. כשהבית הופך למשרד
3. כשהמשרד הופך לתיק על הגב